1.7.1972

חתני נסע לפרופסור אורתופד. הפרופסור ציווה עליו לשכב שלושה ימים. אם השכיבה לא תועיל, הוא, חתני, יצטרך להיכנס לבית חולים "תל השומר". חתני סובל מכאבים. מחלתו מדאיגה אותי מאוד. אך הבה נקווה, שהכול יבוא על מקומו בשלום. שיחקנו עם הנכד וזו נחת גדולה. הוא נהדר. גם בתי הייתה במצב רוח נהדר. בשעה אחת עשרה חזרנו הביתה. אימא נכנסה, ואני נשארתי בחוץ. טיילתי. ובטיילי צפו ועלו זיכרונות:
הפעם נזכרתי במאמרו של משה דיין: "זבּנג וגמרנו", וכל מחשבותיי היו נתונות לשר הביטחון, מר משה דיין, ולדבריו שהוא נוהג להשמיע מפעם לפעם.
בימי המחלוקת הסוערת והמסערת בין מפא"י וקבוצת רפ"י - אנשי רפ"י מצאו להם מקלט בעיתון "הארץ" (אגב, עיתון רציני וחשוב בעיניי). גם משה דיין בהיותו אז מחוץ לממשלה שבראשה עמד לוי אשכול ז"ל, נוהג היה לכתוב מדי פעם לפעם באותו עיתון "הארץ".
הימים היו ימי תקריות תכופות בגבול סוריה, ומצווה הייתה אז להיתלות באילן זה על מנת לעקוץ ולרדת לחייו של לוי אשכול. בין המבקרים, כמובן, היה גם משה דיין. והוא כתב אז מאמר ב"הארץ" וכותרתו היא "זבּנג וגמרנו!"
קראתי את המאמר ושאלתי את עצמי: הא כיצד? איך עושים זאת? האם משה דיין מתכוון באמת להשמיד, להרוג ולאבד את סוריה ואולי גם את מצרים ואת לבנון ואולי גם את עיראק? שאם לא כן, איך נותנים "זבּנג" וגומרים את המלאכה כל כך מהר?