1.7.1972

חתני נסע לפרופסור אורתופד. הפרופסור ציווה עליו לשכב שלושה ימים. אם השכיבה לא תועיל, הוא, חתני, יצטרך להיכנס לבית חולים "תל השומר". חתני סובל מכאבים. מחלתו מדאיגה אותי מאוד. אך הבה נקווה, שהכול יבוא על מקומו בשלום. שיחקנו עם הנכד וזו נחת גדולה. הוא נהדר. גם בתי הייתה במצב רוח נהדר. בשעה אחת עשרה חזרנו הביתה. אימא נכנסה, ואני נשארתי בחוץ. טיילתי. ובטיילי צפו ועלו זיכרונות:
הפעם נזכרתי במאמרו של משה דיין: "זבּנג וגמרנו", וכל מחשבותיי היו נתונות לשר הביטחון, מר משה דיין, ולדבריו שהוא נוהג להשמיע מפעם לפעם.
בימי המחלוקת הסוערת והמסערת בין מפא"י וקבוצת רפ"י - אנשי רפ"י מצאו להם מקלט בעיתון "הארץ" (אגב, עיתון רציני וחשוב בעיניי). גם משה דיין בהיותו אז מחוץ לממשלה שבראשה עמד לוי אשכול ז"ל, נוהג היה לכתוב מדי פעם לפעם באותו עיתון "הארץ".
הימים היו ימי תקריות תכופות בגבול סוריה, ומצווה הייתה אז להיתלות באילן זה על מנת לעקוץ ולרדת לחייו של לוי אשכול. בין המבקרים, כמובן, היה גם משה דיין. והוא כתב אז מאמר ב"הארץ" וכותרתו היא "זבּנג וגמרנו!"
קראתי את המאמר ושאלתי את עצמי: הא כיצד? איך עושים זאת? האם משה דיין מתכוון באמת להשמיד, להרוג ולאבד את סוריה ואולי גם את מצרים ואת לבנון ואולי גם את עיראק? שאם לא כן, איך נותנים "זבּנג" וגומרים את המלאכה כל כך מהר?

שחקן עברי בלא קהל - רומן-יומן רשת

30.6.1972

הוזמנו לחברים. בליל שבת הלכנו אליהם ובילינו ערב נעים. היו אצלם כמה רופאים ועורך דין, וכולם מעיר אחת, עירי, לודז'. בחצות שבנו הביתה, ועוד טיילנו כחצי שעה ברחוב שלנו.

שחקן עברי בלא קהל - רומן-יומן רשת

29.6.1972

הבוקר הרגשתי את עצמי לא בכי טוב. כל מאמץ קל גרם לי כאב בחזה. בלעתי גלולות ניטרוגליצרין לעתים תכופות. רק הגלולות האלה מקִלות על הכאב. התיישבתי על כיסא. בשעת מנוחה אינני חש כאבים. ובשִׁבתי כך לבדי, התחלתי מהרהר. הרהרתי על גורלו של שר ביטחון וחבר מפלגת מפא"י שהערכתי. ואני שואל את עצמי האם לא "הרגו" אותו? הריגה אִטית, גסיסה אִטית. האם התנהגותם של חברי מפא"י דאז איננה מזכירה במשהו את השיטה ברוסיה הסובייטית? מובן שבהבדל קל: ברוסיה, בימי סטאלין, לא היו חוכמות. יורים, וסוף פסוק. או במשטרו של ברז'נייב כיום, שולחים או לסיביר או לבית חולים של בלתי שפויים בדעתם, בית-חולי-רוח.
ומה עשתה מפלגת פועלי ארץ ישראל? המפלגה הסוציאל דמוקרטית? הדיחה אותו מכול וכול, וזאת מטעמים אינטרסנטיים, אישיים ואנוכיים.
אלי, אלי! כמה רשעוּת וכמה צביעוּת וכמה כזב וכמה מן המצח הנחושה שוכנים בקִרבּם של אותם חברי מפא"י, שסייעו לקטילתו של אותו אדם. זוועה!
האיש אדם מוכשר, נואם בחסד, בעל השכלה גבוהה, מי שהיה מזכיר כללי של הסתדרות העובדים הכללית, שר ביטחון בממשלה - נעלם במחי יד מן החיים הציבוריים. ומי בא במקומו? שר העבודה. והמבין יבין. אוי, עד כמה בני אדם עלולים להיות אכזריים.

שחקן עברי בלא קהל - רומן-יומן רשת

28.6.1972

הבוקר חגגנו בגן הילדים את סיום השנה לפני החופשה. בשעה 8 בבוקר חגגו "הדליות" - ילדים שעוברים עם תחילת השנה לגן עירוני, ובשעה 10 חגגו "השושנים" - ילדים צעירים בשנה. טקס הסיום היה יפה ונחמד. מובן שהיו נוכחים האימהות והאבות - אם כי לא כולם - הסבות והסבים. יהי רצון ונזכה לשנה הבאה ושהשלום ישרור בינינו לבין שכנינו, אמן.
בתי ובעלה לקחו את נכדי הבכור להצגת ילדים שהתקיימה בבית ספר שבו לומדת בת דודתו הגדולה של הנכד. הילדה שיחקה את המכשפה במחזהו של אברהם גולדפאדן. נראה שהמכשפות אינן לפי טעמו של נכדי, והוא ביקש מאמו לצאת איתו החוצה. בחוץ ניסתה בתי להסביר לו שזאת אינה מכשפה אמיתית אלא ילדה מבית הספר המשחקת את המכשפה, והוא מכיר אותה, הלוא היא בת דודתו הגדולה. על כך השיב הנכד שאין הם "ילדים" אלא "בסרנים". מדוע "בסרנים"? שאלה אימא. משום שהם ילדים שכבר הולכים לבית הספר ולא קטנים. הם לא ילדים, הם "בסרנים". ועוד הוסיף: "יש אימא חורגת, יש אבא חורג - כולם חרגנים בהצגה הזאת." - דֶּשֶׁן בעצמותיו של הילד הנחמד הזה!
ב-4.30 אחר הצהריים עליתי לביתה של בתי. חתני הלך לחזרה. הנכד פתח לי את הדלת והודיע לי שחברה טובה שלו, בת גילו, עומדת לבוא עם אימא שלה. היא אכן באה ושניהם שיחקו יפה מאוד. כשחתני בא, שבתי הביתה. תקפתני חולשה ונשכבתי לנוח.

שחקן עברי בלא קהל - רומן-יומן רשת

27.6.1972

הבוקר איחרתי להקביל את הנכדות בבואן לגן הילדים. גם את הנכד לא ראיתי נכנס לגן. בני סר אלינו לכמה דקות. אשתי ניגשה לבניין שבו נמצאת דירתה החדשה של בתי. אני בבית. מחשבה רודפת מחשבה. והפעם על ההזדקנות, על הזִקנה: זכורני, כשהייתי נער, הייתי הולך עם אבי ז"ל לבית המדרש של הליטבקים. בית המדרש עמד ברחוב ווידזבסקה 27, בעיר לודז' שבמדינת פולין. לפני הכניסה לבית המדרש עמד ספסל ארוך, ופעמים רבות היינו, אבי ז"ל ואני, יושבים וממתינים למניין לתפילת מנחה ומעריב.
והנה פעם הופיע רבי מייזל ז"ל, יהודי יפה, גבה קומה, בעל זקן ארוך ולבן, בחינת כשלג ילבין. ובעָברו לפנינו, אבי קם והקים גם אותי. שאלתי את אבי מדוע ולמה קמנו. על שאלתי ענה לי קצרות: "ומפני שיבה תקום והדרת פני זקן." יש לחלוק כבוד ודרך ארץ לזקן ממך.
תמצית הפסוק הזה ותוכנו המוסרי-חינוכי, לצערי הרב, נעלם במדינתנו. אולי יש עוד בחורים המוציאים לפועל את הצו המוסרי הזה, אבל מספרם מועט.
והנה עובדות. אספר את אשר קרה לי:
אני נוהג לפי עצת הרופאים ללכת גם לפני השינה. עליי להרבות בהליכה. אבל הליכתי איטית, שעון אני על ידית מקל. לעתים אני הולך עם אשתי לטייל. והנה בלכתנו ראינו כמה בחורים ישובים על ספסל. וזה מה שאוזנינו קלטו: "לכו לישון, ממילא עוד מעט תמותו." הדברים נאמרו בלעג ארסי כיאות לבחורים במדינה יהודית.
הדברים ששמענו הזכירו לי את התגרותם של השקצים הפולנים שהיו מתגרים ביהודים בעוברם ברחוב. פעם שאלתי בחור אחד, שהיה נוהג ללעוג קצת לזקנים, הבחור היה כבן ארבעים, שאלתי אותו, האם בהגיעו לגיל שישים שהוא כבר גיל זִקנה - ככתוב: "בן שישים לזִקנה" - האם הוא יאבד עצמו לדעת כדי למנוע את עצמו מלהיות ללעג בעיני הצעירים, כנהוג אצלנו? על שאלה זו קיבלתי בתמורה שתיקה גמורה.
הזלזול בזקנים וזקנות אצלנו הוא גדול מאוד. והנה הרהורים אלה הזכירו לי את ימי נעוריי והעלו בזיכרוני את הדברים שהסביר לי אבי ז"ל.
ומעולם לא חשתי את תמציתה ותוכנה של התפילה שבתהלים: "אל תשליכני לעת זִקנה, ככלות כוחי אל תעזבני", כשם שאני חש אותה כעת בארץ שלי - שלנו.

שחקן עברי בלא קהל - רומן-יומן רשת

26.6.1972

בעיתון "ידיעות אחרונות" היום, במאמרו של אריה אבנרי "המפה של הרבי" כתוב לאמור: "אינני סבור שגבולותיה הנוכחיים של ישראל הם גבולות סופיים. ייתכן בהחלט מצב שבו יורחבו גם גבולות הארץ". זאת אמר רבם של חסידי חב"ד לסגן שר התחבורה בעת ביקורו בחצר הרבי. כך סיפר סגן השר במסיבה שנערכה לכבודו בשבוע שעבר בכפר חב"ד. האמת, אני מאוכזב. מאוד מאוכזב.
הרבי הנ"ל, שלא הטריח את עצמו לבקר במדינת ישראל מיום תקומתה ועד היום; "הפטריוט" הגדול, שלא מצא צורך לבקר את הכותל המערבי לאחר ששוחרר בדמם של חיילי ישראל וביניהם חילוניים ודתיים גם יחד; הרבי הנ"ל שמבזבז אלפי דולרים על שיחות טלפוניות בנות שלוש-ארבע שעות עם חסידי חב"ד - הרבי הזה אינו מוכן להסתפק בארץ ישראל השלמה, כדרישתו של סגן שר התחבורה, איש רפ"י (רשימת פועלי ישראל) לשעבר, שבעט ברבו דוד בן-גוריון. אלא שתאבונו גדל עוד יותר. ומדוע לא לכבוש בשביל הרבי מברוקלין את לבנון ואת סוריה ואת עיראק ואת מצרים?
האירוניה שבדבר היא לא דבריו של הרבי, אלא שסגן שר בישראל וחבר "המערך" מוצא לנחוץ לחזור על דברים אלה. ואולי אין פלא בדבר. ואולי הדבר טבעי בהחלט. הרי זה ידוע לכול, שסגן שר התחבורה הוא "שומר מצוות", תרי"ג מצוות. דהיינו: הוא מעולם לא טעם בשר חזיר, מעולם לא אכל אלא כשר; מעולם שומר הוא, סגן השר הנכבד, את השבת. ודאי הוא מניח תפילין יום-יום לפני שהוא, סגן שר התחבורה, נוסע למשרדו. ודאי הוא מעולם לא אכל חמץ בפסח. ובכן, מדוע באמת לא ייסע אל הרבי, איש חסיד כמוהו?!. ולא רק הוא. האם שרים בכירים לא נסעו אל הרבי? וראש הממשלה? ועוד קצת שרים שמעולם לא עברו על הלאו של "לא תחמוד אשת רעך" או "לא תנאף"... ומדוע, באמת, צדיקים כאלה לא ירוצו אל הרבי ולא ישתו בצמא את דבריו?
אשריך ישראל, ששריך צדיקים כאלה.

השעה תשע בערב. אימא הלכה לשחק בקלפים. יבושם לה. היה לנו יום קשה היום. היום גילו את המצבה של אשת ידיד שחקן. אימא נסעה לקריית שאול ושבה הביתה עייפה מאוד. אני לבדי בבית. המקלט מקולקל. אולי אצא קצת, אטייל ואהרהר, כרגיל.
ובלכתי כך יחידי ברחוב, התחלתי לחשוב על חבר, שחקן ומשורר. מתפלא אני על שאיננו מראה את עצמו. הלוא אוהַב אותו. לי קשה מאוד לבוא יום יום לתיאטרון כדי לראותו. הוא רגיל מפעם לפעם לאכול ארוחת-בוקר בחדר המזנון שבתיאטרון. אחר כך הוא מסתגר באחד החדרים וכותב. הייתי רוצה לראותו. הלוא הוא אדם טוב וישר מאוד. ובכן, מדוע הוא נוהג כך כלפיי?! פליאה היא בעיניי. אבל אין בלבי טינה אליו. שיהיה בריא ויצליח בכל מעשי ידיו.

פגשתי חברה קרובה ברחוב. היא חזרה מהרצאה על נושאים מוזיקאליים שהתקיימה בבית תבורי. זוהי אישה צמאת דעת, בעלת נפש רגישה, אינטליגנטית מלידה ובעלת תרבות. אישה העובדת יום שלם במעבדה של קופת חולים, שבה הביתה עייפה ורצה לשמוע הרצאה על נושא שהוא רחוק לגמרי מתחום עבודתה. אימא שבה הביתה. זכתה בארבעים אגורות. נדוניה בשביל הנכדות.

שחקן עברי בלא קהל - רומן-יומן רשת

25.6.1972

כמה מהרהוריי על המפלגה הדתית הלאומית, שראשי התיבות שלה: מפד"ל.
מנהיגה מאיים בפילוג העם. הסטודנטים ב"בר-אילן" מאיימים בפילוג "אחדות העם". מה הם האיומים האלה? הם רוצים בפילוג - בבקשה שיפלגו. כבר היה אי-פעם פילוג במדינה: יהודה ושומרון. ומה היה בסופן של שתיהן, הרי זה ידוע לנו היטב.
אמנם עליי להודות שאני מעריך הערכה כנה את הקיבוצים של צעירי מפד"ל. הם, חברי הקיבוצים, עובדים את אלוהים ועובדים את האדמה. הם מקיימים בנאמנות רבה את הצו: "ואהבת את ה' אלהיך..." "ובזיעת אפיך תאכל לחם." ועל כך יבואו על הברכה. אבל... אבל העסקנים שלהם הם מפוקפקים בעיניי. השמירה על הדת והרצון שלהם לכפות אותה על העם כולו, אומר לי דרשני.
העסקנים עושים עליי רושם כאילו עשו עסקה עם הקדוש-ברוך-הוא. הם אמרו לבורא עולם: אבינו שבשמיים, אנחנו מקבלים עלינו את שמירת הדת, אך בתנאי אחד: אנו דורשים את שכרנו בעולם הזה. לא מפני שאין אנו מאמינים בעולם הבא, חס וחלילה, אבל מה שבטוח בטוח. את שכרנו אנו דורשים בעולם הזה.
בעולם הזה השכר הוא מוחשי יותר, מעשי יותר, אפשר להתענג עליו. הנה, למשל: מלון "קסטל" - משרדיו ופקידיו. שרים בקואליציה - שאפשר לאיים בפירוקה כל יום שני וחמישי - חיים חיי כבוד, נסיעות לחוץ לארץ על חשבון הציבור, משרות מכובדות ועוד כהנה וכהנה. שואל אני אתכם האם זוהי עסקה רעה? אינני יודע מה הייתה תשובתו של הקדוש-ברוך-הוא להתנאת תנאי זה שלהם; אך הם, עסקני מפד"ל, בטוחים שהשיגו את הסכמתו שם למעלה. ומדוע באמת לא יכפו על כל בני ישראל את מה שהבטיחו בעִסקם... שאם לא כן, שכרם יקופח חלילה.
ואני יודע שיש בכל זאת הרבה יהודים במדינתנו שאינם שייכים למפד"ל ושלא עשו שום עסקה עם בורא עולם, ואשר מאמינים בו בכל לבם ומאודם בצנעה, בסתר, ללא רעש, ללא שכר בעולם הזה וללא דרישות כלשהן, מלבד אחת: "שים שלום, טובה וברכה, חיים, חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך." וראה זה פלא: בלי הנהגתם של עסקני מפד"ל ועוד מיני כאלה.

השעה תשע. אימא אצל בתי. כלתי טלפנה. טלפנתי עוד פעם לאשת חברי השחקן אשר לקתה בעינה. היא אמרה לי שמצב עינה הוטב. היא ובעלה מתכוננים ללכת לבאלט שהגיע מלונדון.