שחקן עברי בלא קהל - רומן-יומן רשת

27.6.1972

הבוקר איחרתי להקביל את הנכדות בבואן לגן הילדים. גם את הנכד לא ראיתי נכנס לגן. בני סר אלינו לכמה דקות. אשתי ניגשה לבניין שבו נמצאת דירתה החדשה של בתי. אני בבית. מחשבה רודפת מחשבה. והפעם על ההזדקנות, על הזִקנה: זכורני, כשהייתי נער, הייתי הולך עם אבי ז"ל לבית המדרש של הליטבקים. בית המדרש עמד ברחוב ווידזבסקה 27, בעיר לודז' שבמדינת פולין. לפני הכניסה לבית המדרש עמד ספסל ארוך, ופעמים רבות היינו, אבי ז"ל ואני, יושבים וממתינים למניין לתפילת מנחה ומעריב.
והנה פעם הופיע רבי מייזל ז"ל, יהודי יפה, גבה קומה, בעל זקן ארוך ולבן, בחינת כשלג ילבין. ובעָברו לפנינו, אבי קם והקים גם אותי. שאלתי את אבי מדוע ולמה קמנו. על שאלתי ענה לי קצרות: "ומפני שיבה תקום והדרת פני זקן." יש לחלוק כבוד ודרך ארץ לזקן ממך.
תמצית הפסוק הזה ותוכנו המוסרי-חינוכי, לצערי הרב, נעלם במדינתנו. אולי יש עוד בחורים המוציאים לפועל את הצו המוסרי הזה, אבל מספרם מועט.
והנה עובדות. אספר את אשר קרה לי:
אני נוהג לפי עצת הרופאים ללכת גם לפני השינה. עליי להרבות בהליכה. אבל הליכתי איטית, שעון אני על ידית מקל. לעתים אני הולך עם אשתי לטייל. והנה בלכתנו ראינו כמה בחורים ישובים על ספסל. וזה מה שאוזנינו קלטו: "לכו לישון, ממילא עוד מעט תמותו." הדברים נאמרו בלעג ארסי כיאות לבחורים במדינה יהודית.
הדברים ששמענו הזכירו לי את התגרותם של השקצים הפולנים שהיו מתגרים ביהודים בעוברם ברחוב. פעם שאלתי בחור אחד, שהיה נוהג ללעוג קצת לזקנים, הבחור היה כבן ארבעים, שאלתי אותו, האם בהגיעו לגיל שישים שהוא כבר גיל זִקנה - ככתוב: "בן שישים לזִקנה" - האם הוא יאבד עצמו לדעת כדי למנוע את עצמו מלהיות ללעג בעיני הצעירים, כנהוג אצלנו? על שאלה זו קיבלתי בתמורה שתיקה גמורה.
הזלזול בזקנים וזקנות אצלנו הוא גדול מאוד. והנה הרהורים אלה הזכירו לי את ימי נעוריי והעלו בזיכרוני את הדברים שהסביר לי אבי ז"ל.
ומעולם לא חשתי את תמציתה ותוכנה של התפילה שבתהלים: "אל תשליכני לעת זִקנה, ככלות כוחי אל תעזבני", כשם שאני חש אותה כעת בארץ שלי - שלנו.