שחקן עברי בלא קהל - רומן-יומן רשת

25.6.1972

אימא הלכה להתרחץ. אני קורא לזוגתי אימא. מודע אני לזה, אך איני יכול להימנע מזה. נראה לי שזה דווקא מחמיא לה. הקיץ התחיל במלוא חומו. לאימא אין כבר אותו מרץ שהיה לה. היא מתעייפת מהר. כן, הזמן עושה את שלו, וכנגדו לא יעזור השכל. ואני, לצערי, איני יכול לעזור אלא במה בכך. מפני שכל מאמץ שהוא, הן בדיבור והן בעשיית דבר-מה, גורם לי כאבים בחזה. חולשה כללית תוקפת אותי תכופות. ובשעת התקפי חולשה אלה, קשה לי אפילו לקום ממקומי. הישיבה והמנוחה עוזרות לי להחליף מעט כוח. כך הוא המצב. אין ברירה. יש להשלים - והאם אי-רצון להשלמה, יעזור לי?
יודע אני יפה מאוד מהי מחלתי, מלמעלה ולמטה. ולכן שמח אני על בואם של הילדים מלונדון. שמח אני במשפחתי כאן בארץ, אני מקווה לשמוח מאוד-מאוד כשתבוא נכדתי הבכירה ואשמח שמחה רבה כשעיניי תראינה את הילד או הילדה שבתי תביא לעולם בקרוב. יהי רצון!
לפני כמה דקות טלפנתי לחברה, אשת שחקן, שמעתי כי היא חולת עין. זרימת הדם הבלתי סדירה גרמה לה הפרעות. לא שוחחתי איתה משום שלא הייתה בבית. ביקשתי מהעוזרת שתרשום את שמי ושתאמר לה שתתקשר עמי בטלפון. אני רוצה לדעת מה שלומה. כך, גם אצלה, ואף אצל כלל חבריי השחקנים, התחיל הזמן לעשות את שלו. שתהיה בריאה.