שחקן עברי בלא קהל - רומן-יומן רשת

29.6.1972

הבוקר הרגשתי את עצמי לא בכי טוב. כל מאמץ קל גרם לי כאב בחזה. בלעתי גלולות ניטרוגליצרין לעתים תכופות. רק הגלולות האלה מקִלות על הכאב. התיישבתי על כיסא. בשעת מנוחה אינני חש כאבים. ובשִׁבתי כך לבדי, התחלתי מהרהר. הרהרתי על גורלו של שר ביטחון וחבר מפלגת מפא"י שהערכתי. ואני שואל את עצמי האם לא "הרגו" אותו? הריגה אִטית, גסיסה אִטית. האם התנהגותם של חברי מפא"י דאז איננה מזכירה במשהו את השיטה ברוסיה הסובייטית? מובן שבהבדל קל: ברוסיה, בימי סטאלין, לא היו חוכמות. יורים, וסוף פסוק. או במשטרו של ברז'נייב כיום, שולחים או לסיביר או לבית חולים של בלתי שפויים בדעתם, בית-חולי-רוח.
ומה עשתה מפלגת פועלי ארץ ישראל? המפלגה הסוציאל דמוקרטית? הדיחה אותו מכול וכול, וזאת מטעמים אינטרסנטיים, אישיים ואנוכיים.
אלי, אלי! כמה רשעוּת וכמה צביעוּת וכמה כזב וכמה מן המצח הנחושה שוכנים בקִרבּם של אותם חברי מפא"י, שסייעו לקטילתו של אותו אדם. זוועה!
האיש אדם מוכשר, נואם בחסד, בעל השכלה גבוהה, מי שהיה מזכיר כללי של הסתדרות העובדים הכללית, שר ביטחון בממשלה - נעלם במחי יד מן החיים הציבוריים. ומי בא במקומו? שר העבודה. והמבין יבין. אוי, עד כמה בני אדם עלולים להיות אכזריים.